פסק-דין בתיק ב"ל 25298-11-11

כללי

1.      בפנינו בקשת המשיב למחיקת הערעור על הסף, בשל התיישנות.

2.      החלטת הועדה הרפואית לעררים בעניינו של המשיב ניתנה ביום 4.9.11, וביום 5.9.11 ניתנה החלטה לפיה הערעור על החלטת הועדה יהיה תוך 60 יום.

3.      המוסד לביטוח לאומי הגיש ערעור לבית הדין על החלטת הועדה. הערעור נתקבל בבית הדין ביום 14.11.11 (ראה חותמות על כתב הערעור המקורי). כתב ערעור מתוקן הוגש ביום 21.12.11, עוד בטרם נתקבל כתב תשובה, והתיקון הותר בהחלטה מיום 22.12.11.

4.      בקשת המשיב לביטול ההחלטה המתירה התיקון, נדחתה.

טענות הצדדים

5.      לטענת המשיב, יש למחוק הערעור על הסף מאחר שהוגש בחלוף תקופת ההתיישנות.

6.      לטענת המערער, מדובר באיחור של מספר ימים, אשר חלפו ממועד קבלת ההחלטה ועד להגעתה לגורם המטפל במוסד. המערער טוען כי מדובר בטווח מועדים בו המוסד עצמו אינו טוען טענת התיישנות ואין להפלותו במצב הפוך.

הכרעה

7.      עיינו בטענות הצדדים ואנו סבורים כי הצדק עם המשיב.

8.      במקרה שבפנינו הערעור המקורי הוגש באיחור של תשעה ימים מהיום בו היה על המוסד להגישו, בטרם תחל תקופת ההתיישנות. אף הגשה באיחור של מספר ימים מעבר למועד, הינה הגשה לאחר שהחלה תקופת ההתיישנות. הערעור בתיק זה הוגש לאחר חלוף המועד, באופן שלא ניתן לרפא ולהאריך.

9.      תקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסויימות), תשל"ז-1977 קובעת ביחס לערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים או ועדה לעררים, בזו הלשון:

" ערעור על החלטה יוגש לבית הדין האזורי לעבודה תוך שישים ימים מהיום שבו נמסרה ההחלטה למערער; יראו החלטה כאילו נמסרה למוסד ביום שבו נמסרה למזכיר הועדה שהוא עובד המוסד."

10.  הפסיקה קבעה כי אין לבית הדין סמכות להאריך את המועדים שנקבעו בתקנות ביחס להגשת תובענות וערעורים. זאת מאחר שאין מדובר בפעולה משפטית במהלך המשפט עצמו, שביחס אליה רשאי בית הדין להאריך את המועדים כאמור בתקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, אלא מדובר במועד לעשיית פעולה כדי להביא את העניין לבית הדין (ר' מ' גולדברג עוקדן הבטחון הסוציאלי מהדורה 29 עמ' 1.710; דב"ע לו/0-11 חיים בר-אילן נ' המוסד פד"ע ז 340; דב"ע מח/104-0 סבג ניסים - המל"ל פד"ע כ 127; דב"ע מט/170-0 אוריאל פרת - המל"ל פד"ע כא 132; עב"ל 307/96 אל-על בע"מ ושלמה סולטן נ' המוסד (לא פורסם); עב"ל 1281/00 אחמד אבו גאמע נ' המוסד פד"ע לח 853).

לפיכך נקבע בפסיקה כי:

"בחלוף תקופת ההתיישנות שנקבעה בחיקוק להגשת תובענה - קצרה ידו של בית הדין מלהושיע."

(דב"ע נו/172-04 כוכבה לנקרי - המוסד לביטוח לאומי מיום 8.11.94; עב"ל 31/98 אליהו סולן - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 481).

11.  באשר לטענת המערער לפיה לא ניתן להפלותו, הואיל והוא עצמו אינו טוען טענת התיישנות בפער מועדים כזה, דין טענה זו להידחות. אין דין המוסד לביטוח לאומי בבואו לטעון טענת התיישנות, כדין האדם הפרטי, המבוטח, המתגונן מול ערעור המוסד. אף אם המוסד עצמו מקפיד על הוספת טווח מועדים מעבר לתקופת ההתיישנות הקבועה בדין, ומדובר במדיניות ראויה, אין בכך כדי לחייב את המשיב שלא לטעון טענת התיישנות שהיא טענה עניינית במקרה זה, ואף דינה להתקבל, כאמור. 

12.  הואיל וההחלטה התיישנה, דין הערעור להימחק על הסף.